שי פירון שלום,

ברקע של מחאת הסרדינים, ישבתי עם קבוצת ילדים מכיתה ה, והם שאלו אותי:

"נניח שיש שני אנשים אמידים. אחד משקיע את הכסף שלו במותגי לבוש, ברכב יקר. השני משקיע את כספו בחינוך ילדיו. את מי נעריך יותר?"

"עכשיו נניח שיש שתי רשויות אמידות. אחת ממלאת את הרחובות בפרחים חד עונתיים, בכיכרות מפוארות ובתאורת רחוב יקרה. השנייה בוחרת להשקיע בבתי ספר מרווחים ומשוכללים ובכיתות קטנות. איפה נעדיף לגור?"

אני חייב להודות שהדוגמאות שנתנו לי הילדים הצעירים גרמו לי להיות המום במקצת, אבל הם המשיכו...

"תמיד אוהבים לדמות תקציב לעוגה, תחשוב עליו כשמיכה".

"המועצה צריכה להחליט מה לכסות תקציבית. ברור שלא ניתן לכסות את כל התחומים, אבל אפשר לבחור באם להשקיע בחינוך".

גם לנושא הרשויות העניות היה להם מה לומר...

"כשרוצים ללכת לאוניברסיטה ואין את האמצעים, אפשר לבקש מלגה, מעונות ואפילו עזרה כספית. אם המועצות האמידות יכסו את הוצאות הכיתות הקטנות בתחומן, למדינה יישאר את הכסף לדאוג לכיתות קטנות במועצות העניות".

לסיכום, שי פירון, הנוער שפגשתי נבון ויודע להסביר מה שלנו המבוגרים לא תמיד קל. אולי זה בזכות הכיתות הקטנות שמאפשרות שיח בין התלמידים והמורים.

בכל מקרה, ילדי האלף השלישי מדברים אליך. כדאי לך להקשיב להם.

בברכה,
סם אדמוני